ג'וזף שטיינר (1857-1913)

אין תמונה.

ג'וזף שטיינר (1857-1913).

  • מקצוע: ליברטיסט, עורך דין.
  • מגורים: אוסטריה.
  • הקשר למהלר: חבר, חבר לכיתה, קשר עם גוסטב שוורץ.
  • התכתבות עם מאהלר: כן.
  • נולד: 00-00-1857. האברי (הברן)
  • נפטר: 00-00-1913.
  • נקבר: לא ידוע.

גוסטב מאהלר החל את יצירותיו כבר בגיל צעיר. כנראה בשנת 1866 הוא חיבר את פולקה לפסנתר כ"עבודה "עבור אמו ואת השיר Turks Have Beautiful Daughters (Die Türken haben schöne Töchter) כ"פקודה" לאביו. בקיץ 1875 בג'יהלאבה נולד הרעיון לכתוב אופרה, ארנסט, דוכס שוואביה (הרצוג ארנסט פון שוובן) על טקסט של חברו לכיתה, יוזף שטיינר. זמן קצר לפני שמות היצירה נפטר אחיו של גוסטב מאהלר ארנסט - ולכן ייתכן שבחירת הנושא שיקפה את מות אחיו. פרויקט האופרה השני שלו, שגם הוא לא השתמר, היה האופרה ארגונאוטים (Die Argonauten 1877-78), על טקסט של גוסטב מאהלר ויוסף שטיינר על פי פרנץ גרילפרצר. האופרה שלו קרקונוש (Rübezahl 1879-1883) נותרה גם היא לא שלמה ולא השתמרה.

ג'וזף שטיינר הציג בפני גוסטב מאהלר גוסטב שוורץ (בסביבות 1875 ו- 1877). על פי בנו של שטיינר פליקס דודה השליכה את התסריט של הרטוג ארנסט פון שוובן ב 1876.

שנת 1879. 17-06-1879: גוסטב מאהלר לחברו ג'וזף שטיינר

שטיינר היקר,

אל תעבור איתי מכיוון שלקח כל כך הרבה זמן להשיב; אבל כל מה שמסביב כל כך עגום, ומאחוריי נוצרים זרדים של קיום יבש ופריך. הרבה מאוד קורה מאז שכתבתי לאחרונה. אבל אני לא יכול לספר לך על זה. רק זה: הפכתי לאדם אחר; אם טוב יותר, אני לא יודע, בכל מקרה לא מאושר יותר. העוצמה הגדולה ביותר של החיוניות המשמחת ביותר והכמיהה הממושכת ביותר למוות שולטים על ליבי בתורם, לעתים קרובות מאוד מתחלפים שעה אחר שעה - דבר אחד אני יודע: אני לא יכול להמשיך ככה הרבה יותר זמן! כאשר העריצות המתועבת של הצביעות והתוםנות המודרנית שלנו הובילה אותי עד כדי ביזיון עצמי, כאשר רשת התנאים הבלתי ניתנת לניתוק באמנות ובחיים מילאה את ליבי בשאט נפש מכל מה שקודש לי - אמנות, אהבה, דת - איזו דרך יש חוץ מהשמדה עצמית?

בפראות אני נפתח בקשרים שמאגדים אותי לביצה המתועבת והחלשה של החיים האלה, ובכל כוח הייאוש אני נאחז בצער, הנחמה היחידה שלי. - ואז בבת אחת השמש מחייכת אלי - ונעלם הקרח שכבש את ליבי, שוב אני רואה את השמים הכחולים ואת הפרחים מתנדנדים ברוח, וצחוקי הלועג מתמוסס בדמעות של אהבה. ואז אני צריך לאהוב את העולם הזה עם כל ההונאה והקלות והצחוק הנצחי שלו. הו, האם אלוהים כלשהו יקרע את הצעיף מעיניי, והמבט הצלול שלי יחדור למוח האדמה! אה, שאראה את הארץ הזאת במערומיה, שוכבת שם בלי קישוט או קישוט לפני בוראה; ואז הייתי צועד ומתמודד עם גאונותו. ״עכשיו אני מכיר אותך, שולל, על מה שאתה! עם כל העצבנות שלך לא רימת אותי, עם כל הנוצץ שלך לא סינוור אותי! הנה והנה! אדם המוקף בכל הסמלים הזוהרים של זיוףך, שנפגע במכות הנוראות ביותר של בוזך, ובכל זאת לא מכופף, אך חזק. ' יתכן שהפחד יכה בך, בכל מקום שאתה מסתיר! מתוך עמק האנושות הבכי עולה, מתנשא לגבהים הקרים והבודדים שלך! האם אתה מבין את האומללות הבלתי ניתנת לערעור כאן למטה שעבור עונאים נערמה בגובה ההר? ועל פסגות ההרים האלה אתה יושב על כס המלכות וצוחק! איך בימים הבאים תצדיק את עצמך לפני הנוקם, אתה שלא יכול לכפר על סבל של נפש אחת אחת מפוחדת !!!

אתמול הייתי מותש ומוטרד מכדי להמשיך לכתוב. כעת מצב התסיסה הפרוע של אתמול נתן מצב רוח עדין יותר; אני מרגיש כמי שכעס הרבה זמן ועיניו סוף סוף מתמלאות דמעות מרגיעות. שטיינר היקר! אז אתה רוצה לדעת מה עשיתי כל הזמן הזה? כמה מילים מספיקות. - אכלתי ושתיתי, הייתי ערתי וישנתי, בכיתי וצחקתי, עמדתי על הרים, שם נשמת אלוהים נושבת במקום שרוצה, הייתי על הגבעה, וצלצול הפרה -פעמונים הרדימו אותי בחלומות. ובכל זאת לא חמקתי מגורלי; הספק רודף אחרי לאן שאני הולך; אין שום דבר שמעניק לי הנאה מוחלטת, ואפילו החיוך השלווה ביותר שלי מלווה בדמעות. עכשיו הנה אני בפוסטה ההונגרית, גר עם משפחה ששכרה אותי לקיץ; אני נדרש להעביר שיעורים לפסנתר לנערים ולשלוח מדי פעם את המשפחה להתלהבות מוזיקלית, אז הנה אני נתפס כמו אגן ברשת העכביש, רק מתעוות ... אבל בערב כשאני יוצא אל תוך השיט ועולה על עץ סיד שעומד שם כולו בודד, וכאשר מבין הענפים העליונים של חבר זה אני רואה הרחק אל העולם: לנגד עיניי הדנובה מתפתלת בדרכה העתיקה, גליה מהבהבים בזוהר השמש השוקעת; מהכפר שמאחוריי נשמע אלי פעמון פעמוני האירועים ברוח חביבה, והענפים מתנדנדים ברוח, מנדנדים אותי לתרדמת כמו בנותיו של מלך האלפים, והעלים והפריחה של העץ האהוב עלי מלטף ברכות את לחיי. - שקט בכל מקום! שקט קדוש ביותר! רק מרחוק מגיעה הקרקור המלנכולי של הצפרדע שיושבת כולה בצער בין הקנים. 

ואז הצורות החמימות שאנשים חיי עוברים על פני כמו צללים של אושר שאבד מזמן, ובאוזני שוב מהדהדת פזמון הכמיהה. - ושוב אנו משוטטים יחד במרעה מוכר, ושם עומד האיש הקשוח, שמושיט את כובעו בידו הצנומה. ובמנגינה חסרת הטון זיהיתי את ההברכה של ארנסט מסבאביה, והוא עצמו צועד, פותח את זרועותי לעברי, וכשאני מסתכל מקרוב, זה אחי המסכן; רעלות יורדות צפות למטה, התמונות, התווים הולכות ועמומות: מתוך הים האפור עולים שני שמות חביבים: מורובן, רונב! ואני רואה גנים, ואנשים רבים שם, ועץ, עם שם מגולף בקליפתו: פאולין. וילדה כחולה עיניים מתכופפת הצידה - צוחקת, היא קורעת לי צרור ענבים מהגפן - הזיכרון גורם ללחיי לשטוף בפעם השנייה - אני רואה את שתי העיניים שפעם עשו לי גנב - ואז שוב הכל נסוג. - שום דבר! עכשיו, שם, המטריה הגורלית הזו עולה, ואני שומע את הקולות הנבואיים לספר, מצלעותיה ומקרביה, כמו אוגר רומאי, את האומללות שתפקוד אותי. לפתע שולחן עולה מהאדמה, ומאחוריו עומדת דמות רוחנית עטופה בעננים כחולים: זו מליון (אדון בית הספר הזקן) המזמור את 'הרוח הגדולה', ובו בזמן חשה אותו בטבק שלושת המלכים האמיתי! ולצדו שנינו יושבים כמו נערי מזבח העומדים לשרת במיסה בפעם הראשונה.

ומאחורינו מרחף גובלין מגחך, עטוי קלפי פיקט, ויש לו את הפנים (המכוערות) של בוקסבאום וקורא אלינו בקול נוראי, למנגינת האטיודים של ברטיני: 'התכופף! כי תהילה זו תהפוך לעפר! ' מפל עשן ממליון מכסה את כל הסצנה, העננים הופכים צפופים עוד יותר, ואז לפתע, כמו בציורו של רפאל של המדונה, ראש מלאך קטן מציץ מבין העננים הללו, ומתחתיו עומד אחשורוש בכל ייסוריו, הכמיהה לעלות אליו, להיכנס לנוכחות כל מה שמשמעותו אושר וגאולה, אך המלאך צף לגובה, צוחק ונעלם, ואחשוורוש מביט אחריו בצער בלתי ניתן לאין שיעור, ואז לוקח את צוותו ומחדש את נדודיו, ללא דמעות, נצחי, אלמותי.

אדמה אדמת אהובי, מתי אה, מתי תתן מקלט למי שנטוש ותקבל אותו חזרה לרחם שלך? לְהַבִּיט! האנושות גירשה אותו, והוא בורח אליך, אליך לבד! הו, קחו אותו לאמא הנצחית, המחבקת הכל, תנו מקום מנוחה למי שהוא בלי חבר ובלי מנוחה!

מכתב יחיד זה, שנכתב כשהיה מאהלר בן תשע עשרה, לא רק ממחיש את רוח התקופה הממשמשת ובאה, הזייטג'יסט שיבוא, אלא גם מפרט במדויק את האלמנטים הנמצאים בכל אחת עשרה הסימפוניות של מאהלר. אני אעסוק תחילה בציפייה של המלחין לסנפיר הווינאי (סוף עידן) מהחרדה, בדרך הפילוסופיה האישית שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי במכתב.

דוח שגיאת איות

הטקסט הבא יישלח לעורכינו: